אני מוריס

מי שלא מכיר אותי לא באמת יבין כמה קשה הייתה לי ההחלטה לשתף אתכם בחיים האישיים שלי ולתת לכם הצצה לתוך הנשמה (והמטבח שתמיד קשור בסופו של דבר),

אלו מכם שכן מכירים, בטח המומים מהעובדה שאני מוצא את עצמי בפלטפורמה כזו או אחרת בעידן הדיגיטלי של היום.

למה? אולד סקול.

נולדתי בעיר ליון שבצרפת בשנות השישים ואת השנים שלי עם ה”ביברון” (בקבוק) וה”טיטין” (מוצץ) אני לא באמת זוכר.

התחלתי את החיים בשנות ה-70 המהוללות ולמזלי אימא שלי לא דוברת עברית כי אשתף אתכם שלימודים לא היו בראש סדר העדיפויות שלי, שלא נדבר על זה שתמיד הייתה לי בעיה עם מסגרת ולא הסכמתי לקבל מרות.

אני זוכר שבגיל 15 העיסוק העיקרי שלי היה לצאת מבלי לדעת מתי אחזור וכל כך אהבתי את החופש!

את ההרגשה המדהימה הזו של להיות אדון לעצמי ושאף אחד לא באמת יודע איפה למצוא אותי אם אני לא רוצה (wild & free).

המשפחה החליטה שהגיע הזמן לשינוי ונגזר עליי להיתלש מהחופש ולעבור לשוויץ.

שם ביקשו שאעבוד, הרי אני כבר בן שש-עשרה והיה נהוג שאדאג לפרנס את עצמי, גבר גבר!

התחלתי לעבוד במאפייה בלילות ופתאום 24 שעות ביממה לא הספיקו לי לכלום,

הרי איך אוכל לנהל חיי חברה נורמטיביים לנער בגילי אם בלילות אני עובד?

הייתי בורח מהמאפייה בשעה 10:00 וחוזר ב-2:00 כשידעתי שיחזרו לבדוק איפה אני.

שובב כבר ציינתי?

שוויץ של שנות השבעים, הרים וגבהות צבועים לבן ומשפחה שמרגישה כמעט שלמה.

ובכל זאת, משהו הרגיש לי לא שלם, ארזתי את עצמי (כי זה כל מה שהיה לי) וחזרתי לצרפת בלי אימא, בלי אבא ובלי כסף.

רק אני, מוריס בן השבע-עשרה והחופש.

I’m warning you when ya, once you’re grown up, you can never come back but

אמר פיטר פן.

שלום, אני מוריס ואותי אף אחד לא הזהיר.

אני מוריס