מוריס

לא באמת,

לא לקחתי שום תרמיל ובטח שלא מקל, והאמת? שבכלל לא חשבתי להגיע לארץ ישראל.

זה היה בוקר נוסף באנגליה, לונדון הקרה והחורפית באמצע דצמבר.

היו לי שבועיים של חופש ורציתי לטוס למקום שאוכל להתחמם בו.

פניתי לסוכנות נסיעות בבקשה לטוס לקניה.

לאחר בדיקה נודעתי שהייתי צריך לחכות יומיים מרגע שהחלה החופשה שלי ולחזור שלושה ימים לאחר שמסתיימת.

לקחתי בחשבון שבקניה גם ממש לא נוח להתנייד והזמן החל לשחק תפקיד במסע שלי.

סוכן הנסיעות הציע “אולי תטוס לישראל?”

ישראל? חשבתי לעצמי בלב, מעולם לא ביקרתי ופתאום הוצעה לי ההזדמנות לה חיכיתי לבקר בירושלים.

שאלתי (בדיעבד, אני יושב ומקליד את זה תחת מזגן ודי בורח מהלחות המטורפת בחוץ, אז גם גיחוך קל מקשט את פניי) “חם שם?”

הסוכן ענה שכן, וכרטסתי בלי שאלות נוספות.

סיפרתי בהתרגשות על הטיול שלי לידידה טובה והרי כולם יודעים שהתלהבות זה רגש מדבק והציעה להצטרף אליי.

התחלנו את הטיול בירושלים המדהימה והיא נאלצה לטוס אחרי שבוע,

ניצלתי את הזמן הנותר וטיילתי במדבר יהודה, ומי חשב שמדבר יכול להיות כל כך מלא בצבעים? כשעל פניו אנשים מספרים רק על חול בצבע זהב.

איך לא סיפרו על העובדה שתכלת השמים שהופך להיות כ”כ דומיננטי בהשוואה לשממה, מהפנט אנשים?

ואור השמש הקופחת שהפכה למלטפת ונעימה בשעות הערביים עוררה בי השראה רבה שהוגשה לצד שלוות עולמים.

חזרתי לירושלים, רגע לפני שנגמר לי הזמן והחופש והגעתי למלון קינג דיוויד.

הכרתי את השף, שהיה צרפתי והסתבר שהיו לנו חברים משותפים מהתחום ונחשפתי לעובדה שהוא מחפש שף שינהל את המסעדה.

ישראל של שנות ה-80, והאינפלציה חוגגת.

לא רבים המקומות שיכלו להרשות לעצמם לשלם בעין יפה, אך כמו שאתם לבטח זוכרים, קינג דיוויד היה אחד המלונות המובילים בארץ ודי יכל להרשות לעצמו לפתות אותי בהצעה שלא אוכל לסרב לה.

אז ניחשתם נכון, נעניתי בחיוב.

טסתי חזרה ללונדון כדי לסיים את תפקידי נאמנה, בלב ידעתי, שלמרות שלא יכולתי לשים את ישבני במדינה למשך תקופה לא מוגבלת, משהו בישראל קרא לי.

רחש קול לא מוכר שהתנגן בליבי הסיר את כל ספקותיי.

ידעתי שזה המקום בו אתחיל להשריש, לנטוע את העץ שלי,

עץ המשפחה שלי,

שבראשו עומדת אילנה, האישה שלימדה אותי אהבה מה היא.

אבל זה? כבר סיפור אחר.

מוריס